צמחי מרפא

צמחי מרפא זהו שם כולל לצמחים ממינים וממשפחות שונות, אשר נמצאו, במחקרים מדעיים מודרניים או מתוך מסורת ותרבויות שונות, בעלי ערך מרפא או השפעה על הגוף, לריפוי ולמניעה של מחלות ובעיות שונות בגוף. העיסוק בצמחי מרפא ידוע בשם "הרבליזם" ונמצא בשימוש הן ברפואה העממית והן בתחומי רפואה מודרניים, למשל כתחום הנלמד במסגרת לימודי רוקחות או ניתן במסגרת טיפולי רפואה טבעית (רפואה סינית, נטורופתיה ועוד). צמחי מרפא כוללים תכשירים, תמציות ואבקות יבשות העשויים מחלקי צמחים וממינרלים, וגם מבעלי חיים, מפטריות ומאצות.

מאז ימי הפרהיסטוריה,עשו עמיםמרחבי העולם שימוש במאות ואף באלפי צמחים מקומיים לצורך טיפול במחלות. אנתרופולוגים משערים כי בעלי חיים פיתחו באופן אבולוציוני את הנטייה לאכול חלקים מרים של צמחים בתגובה למחלה. הסיכון מול תועלת במקרים כאלה נטה לחיות, אשר נאלצו להתנסות בחיפוש אחר מרפא בעת מחלה. במשך הזמן, בשילוב הבנה, אינסטינקט, והתקדמות בדרך של ניסוי וטעייה, התפתח הידע שנשמר בתרבותם של שבטים קדומים. ככל שהתרחב בסיס ידע זה לאורך הדורות, התפתח גם תפקידו של ההרבליסט (המתמחה ברפואת צמחי מרפא).

רפואת צמחי מרפא מסורתית:
רפואת צמחי המרפא המסורתית הייתה מוגבלת לצמחים מקומיים, כך שהרבליסטים התעמקו כמעט תמיד בצמחים הגדלים בסביבתם, ופיתחו דרכים שונות להפיק מהם תרופות ולנצל היטב את ערכם הבריאותי של חלקי הצמח. העיסוק המעשי בחלק ממסורות הריפוי נכחד, אך המסורות השתמרו על קלפים, ניירות, לוחות אבן או חרס ועמודי הספרים, וחלקן קיימות כבר אלפי שנים.

ספרות צמחי המרפא המודרנית מכירה בחשיבותו של הפן המסורתי. שימושים מסורתיים לרוב מרמזים אילו צמחים רצוי לבדוק ולחקור. גם אופן השימוש המסורתי בצמחים, שהרבה פעמים הוא תוצאה של ניסוי וטעייה של מאות ואלפי שנים, מתגלה במקרים רבים כאופן השימוש הטוב ביותר בצמח או בשילוב של צמחים (פורמולה). כך למשל, כאשר מחקרים מודרניים ניסו לפענח את ההיגיון של שילוב צמחים מסורתיים, התגלה שבצמחים המרכיבים את הפורמולה קיימת פעילות תומכת או מאזנת, כלומר – לעיתים, צמח אחד מיתן את השפעת יתר הצמחים או שצמח אחד סתר את הרעילות של צמח אחר (השפעה מאזנת), ולעיתים חומרים פעילים שהתגלו באחד מהצמחים בפורמולה התבררו כמחזקים את השפעתם של חומרים שזוהו בצמח אחר בפורמולה (השפעה תומכת). דוגמה נוספת ניתן לראות בכך שאופן ההכנה המסורתי של מרבית הצמחים גם הוא משפיע על איכות הפורמולה.

צמחי מרפא סיניים:
תחילתהשימוש בצמחי מרפא בסין מיוחסת לקיסר Shen Nong,שחי בערך בשנת 2700 לפנה"ס. משמעות שמו היא "האיכר האלוהי", והוא כונה גם "קיסר חמשת הדגנים" ונחשב למי שלימד את הסינים לא רק את דרכי החקלאות, אלא גם את השימוש בצמחי מרפא.
Shen Nong Ben Cao Jingהוא ספר על חקלאות וצמחי מרפא, המורכב מחומרים שנאספו מתרבויות רבות בסין בין השנים 300 לפנה"ס לבין 200 לספירה.
השמאנים, רופאי השבטים הקדומים, היו אלה אשר מיסדו את השימוש בצמחים למטרת ריפוי בנוסף לשיטות טיפול אחרות. האזכורים לשימוש בצמחי מרפא סיניים מופיעים אצל הקיסר הצהוב בספר שאלות פשוטות (Huang Di Nei Jing Su Wen), שם שואל הקיסר את צ'י בו (הרופא של הקיסר): "שמעתי שבזמן העתיק נהגו השמאנים לרפא מחלות על ידי העברה של אנרגיה וכוח החיים שלהם, ואילו כיום אנו נוהגים להשתמש בצמחי מרפא ובמחטים, מדוע?", ואילו צ'י בו עונה: "חייהם של בני האדם היום בריאים פחות ומסובכים יותר, ואין די בהעברת אנרגיה כדי לרפא מחלות".

ברפואה הסינית נשתמש כמעט תמיד בפורמולת צמחים ולא בצמח בודד לבדו.הרפואה הסינית המסורתית מסווגת את צמחי המרפא הסיניים (שכוללים חלקי צמחים, רכיבים מן החי ומינרלים) לפי התכונות הבאות: אנרגיה, טעם, פעולה, תכונות והשתייכות מרידיאנית, וגם לפי קטגוריות שונות: צמחים מחזקי צ'י, צמחים מחזקי דם, צמחים מסלקי ליחה, צמחים מניעי דם, צמחים מאזנים, צמחים מפסיקי שיעול ועוד. בנוסף, הצמחים הסינים מסווגים לרמות טמפרטורה שונות – קר, קריר, ניטרלי, חמים וחם – כך שבמחלות המערבות סימני חום נטפל בעזרת צמחים קרים ולהפך.